חלק 1: החלטנו לפרוש בגיל 38

זוג הורים ממוצע למדי מחליט לעזוב הכל.

10 ביולי 2023, הנה זה קורה! לירון, בת 37, יואב (38), עמית המתוק (8) וגיל האמיצה (6), תושבי חדרה סיטי בדרך לנתב"ג עם כרטיס לכיוון אחד לאוסטריה. יוצאים לדרך ללא תאריך חזרה.

מהמשפחה והחברים, נפרדנו. את העבודות, עזבנו. את הבית, השכרנו. מהתכולה, נפטרנו.

מה שנשאר מהחיים שהיו לנו עד עכשיו הם ארבעה תיקי גב ושתי מזוודות.

אני אדם פרקטי. כזה שמנסה לנתח מצבים ולקבל החלטות שאני יכול לנמק. האמת, אני לא ממש יכול לזכור את הפעם האחרונה שקיבלתי החלטה שמגיעה ממקום של רגש. אני מסודר ומתוכנן. לכל משימה יש גאנט, טבלת אקסל או רשימה. מעולה בתכנון זמנים והגעה ליעדים. לירון אולי תעיד אחרת, אבל אני חושב שבשביל גבר, אני ממש מסודר. ומועיל, שזה לא ברור מאליו.

אבל אם מדברים על סדר, לירון היא האלופה האמיתית. מנהלת את תקציב המשפחה על השקל ועל בסיס יומיומי. סטנדרט קיפול הבגדים שלי לא עובר את בקרת האיכות שלה וכמו שחברים שלנו אוהבים לצחוק עלינו, הכיור מצפצף אם משאירים בו כלים.

כל הסדר הזה חלחל גם לילדים ויש סדר יום ברור בבית שלנו. לכולם ברור מתי קמים, מתי ישנים, כמה זמן מסך מקבלים ובאילו ימים וכמה מתוק מותר. אפשר לדבר הרבה על השקפת העולם החינוכית שלנו. בפעם אחרת.

ההגיון אמר לצאת למסע ולא לחזור

עד שעזבנו, עבדתי כמבקר פנים בחברה גדולה. מה זה מבקר פנים? אני תמיד משתעשע ברעיון שהמוצא האתני שלי העניק לי יתרון מקצועי. חברות מעסיקות מבקרי פנים כדי שיבדקו איך הדברים עובדים בתוך העסק. למשל, שיהיה ממש קשה לגנוב מכספי החברה כשרוכשים סחורה, או שאנשים בחברה לא ישחדו אף אחד. אז אני אשכנזי, חצי פולני - חצי רומני, לקחתי את הנטייה הפולנית הטבעית להתלונן והפכתי אותה למקצוע. אבל זה רק בצחוק. האמת היא שהייתה לי הזכות, כל פעם מחדש ,להכיר עוד ועוד חלקים של החברה בכל העולם. העבודה הייתה סופר-מעניינת וכללה הרבה נסיעות לחו"ל עם חברים לעבודה שהפכו להיות משפחה שנייה וכולם עדיין חברים טובים. הייתי מבלה כ-10 עד 12 שבועות בשנה בנסיעות עבודה בהם היינו מגיעים למקומות מרתקים, מכירים תרבויות חדשות ואנשים שלא הייתי מכיר מעולם בשום מסגרת אחרת, שיטות עבודה ייחודיות למקום ולאזור ועוד הרבה.

גם אצל לירון ההתרגשות הייתה באוויר. לירון גם עבדה בחברה גדולה סגרה מעט יותר משנתיים בתפקיד חדש ומאתגר. עם הזמן, גם לירון מצאה את עצמה במקום עבודה שהיה לה כיף להגיע אליו כל בוקר מחדש. בקיצור, שנינו באמת אהבנו את העבודות שלנו ושמחנו להגיע אליהן, כל יום מחדש.

אבל צריך ללכת עוד אחורה בזמן.

יכול להיות שהגענו ליעד?

אני זוכר שבאוגוסט 2015, שנייה לפני שעמית נולד אמרתי ללירון שמעכשיו מתחילות חמש שנים שפשוט צריך לעבור. סגרנו מראש על שני ילדים, ומכיוון שהם חייבים להיות החברים הכי טובים בעולם, אז כדאי שגם ההפרש ביניהם לא יהיה גדול. אז בחשבון פשוט: ילד שני בעוד פחות או יותר שנתיים בתוספת שלוש שנים שצריך לעבור עם הקטן ומגיעים לחמש שנים שכנראה יהיו קשות. היום אני יודע להגיד שאכן לא היה קל. אני יודע לומר על עצמי, ולירון מאשרת, שעד 2020 פשוט התנהלנו באותה שגרה שרוב ההורים הצעירים מכירים. זה לופ כזה שכשנמצאים בתוכו לא ממש מבינים למה ולאן זה הולך. באמת שלא היה ברור למה הכנסתי את עצמי לסיפור הזה ומה עבר לי בראש שבאופן מודע הלכתי ועשיתי ילדים שגזלו ממני כל טיפת זמן, שפיות ואנרגיה. כנראה שזה עונה על שאלת ההחלטה הרגשית האחרונה... אני יותר מדי אוהב את לירון.

וזה מה שהחזיק את כל העסק: לירון וההבטחה שלי לעצמי שתיכף זה יעבור. ובאופן מפתיע זה עבד!

בסוף 2019 הילדים היו כמעט בני 5 ו3, ואנחנו הרגשנו שהחיים מתחילים לחזור למסלולם. אחרי כמה שנים של לילות בלי מספיק שינה, הילדים כבר גדלים והלילות כבר שקטים. הייתי אחרי נסיעת עבודה להולנד ששולבה עם קפיצה לפראג למסיבת רווקים של חבר ובפברואר 2020, גלשתי סקי עם עוד חבר בצרפת. ואז פתאום, משום מקום: קורונה! דיברו אז על ארבעה מאומתים לקורונה בצרפת ותוך שבועיים השמיים נסגרו. זה גמר אותי. אני כל כך אוהב לנסוע. וזה נגמר ב21 חודשים ללא חו"ל, ומכל המקומות, הטיסה הראשונה שלי פוסט-קורונה הייתה להודו. חילקו לנו מגני פנים שקופים מגוחכים שחייבים להרכיב על הראש כל הטיסה ומסכות כמובן.

אבל הקורונה הייתה הרבה יותר מלא לטוס לחו"ל. בשבילי תקופת הקורונה הייתה נקודת מפנה. היא אילצה אותי להסתכל על החיים שלי מנקודת מבט שלא הכרתי עד שהמגיפה הגיעה. הכל נראה מובן מאליו טרום המגיפה. אבל עכשיו, כשאי אפשר לזוז מהבית, זה שהצלחתי להשיג בריכה מתנפחת קטנה בשביל לאוורר את הילדים, פתאום נראה הישג ענק! קוראים לזה פרופורציה. היכולת שנכפתה עליי להעריך את הדברים שעד עכשיו נראו לי שגרתיים, גרמה לי להתחיל לחשוב, ופתאום קם אצלי צורך בשינוי. לא היה ברור בדיוק מה צריך, אבל היה ברור שצריך משהו, וכך התחלנו לחשוב על מעבר דירה. המניע: עמית מסתמן כילד מחונן ובחדרה אין מסגרות למחוננים. אז עשינו קצת שיעורי בית וגילינו שבכל מדינת ישראל, נכון לסוף שנת 2020, ישנן רק שש כיתות יסודי לילדים מחוננים. אחת מהן בחיפה, ולשם היו מועדות פנינו. כבר היינו מוכנים להיכנס לעסקה לבניית בית חדש שאלמלא המוכר היה מבטל, הייתה מובילה אותנו לנטילת משכנתא של עוד כ-1.5 מיליון ש"ח וככל הנראה שלא הייתי כותב את הפוסט הזה. למזלנו, זה לא הסתדר. בדקנו עוד כיוון של כפר סבא אבל אבא של לירון חלה אז החלטנו לעצור את כל סיפור המעבר. היום הוא בריא.

השילוב של מגיפה שהורגת מיליונים בעולם, התוכניות שלנו לעבור דירה שלא ממריאות, סגרים חוזרים ונשנים, אבא של לירון שחלה... הנקודות התחילו להתחבר ועלתה בי תהייה ענקית.

זה היה עוד יום שעבדנו מהבית כי בחוץ קורונה ושאלתי את לירון לאן כל הסיפור הזה הולך. קיבלתי מבט מוזר, אז הסברתי: "בית – קנינו; משפחה – הקמנו; עבודות שאוהבים – יש. נו ו... מה עכשיו? ממשיכים ככה עד גיל פרישה?? כל מה שנעשה יהיה לקום כל בוקר, לעשות את אותו הדבר ופשוט לתת לשנים לעבור בתקווה שנהיה מספיק בריאים בגיל 67 כדי להתחיל לחיות?"

"אההה... אז מה אתה רוצה?"

שאלה גדולה!

מסלול החיים שלנו ידוע וסלול מגיל 0. בית-ספר, צבא, לימודים, עבודה, חתונה, בית, ילדים. והינה אנחנו עומדים בנקודה שאפשר להגיד, בלי להיכנס לפרטים, שבגדול, סימנו וי על הכל. אז מה לרצות עכשיו? עוד קידום בעבודה? תפקיד חדש? אולי רכב יותר יקר? זה לא עושה לי כלום. יש לי הכל, וכל מה שאין לי אני בטח לא צריך (קרדיט למוקי). אני לא רוצה כלום. חוץ הזמן שלנו. במשך השבוע כל מה שמעניין אותנו זה איך להכניס את הילדים למסגרות בזמן ולטוס למשרד וכשחוזרים הביתה מהפקקים, בלי כוח לכלום, רק רוצים שהילדים ילכו לישון כדי שנוכל להירדם על הספה מול הטלוויזיה. אז נכון, יש סופי שבוע ויש חופשות אבל אם באמת עושים חשבון, אולי 10% מהזמן שלנו הוא זמן שבו אנחנו עושים מה שאנחנו באמת רוצים לעשות. "חייבים לשנות את היחס, וחייבים לעשות את זה עכשיו."

"מה זה אומר?"

"זה אומר שאנחנו צריכים להפסיק לעבוד, להוציא את הילדים מהמסגרות ולהתחיל לטייל בעולם."

"אוקיי, ואיך בדיוק אתה חושב שתעשה את זה?" "אין לי מושג", עניתי, "אבל מישהו בטוח עשה את זה לפנינו."

אז התחלתי לחפש ומצאתי בלוגרית ישראלית אחת שבאמת עשתה את זה וחיה ככה כבר מעל לעשור עם שלושה ילדים. אז קראנו עוד והתחלנו לדבר על זה והחלטנו יחד שזה אפשרי.

השאלות שעלו לנו ישר לראש הן אותן שאלות ששואל אותנו כל אחד שסיפרנו לו על זה והן תמיד מגיעות באותו סדר:

מאיפה הכסף?

מה עם החינוך של הילדים?

ותעזבו את העבודות שלכם?

וזה לא נראה לכם קשה להיות כל היום ביחד, 24 שעות?

ומה עם חברים לילדים? והמשפחה?

השאלות האלה הן שאלות מצוינות ואני טוען שגם עכשיו, כשאנחנו כבר בתוך החוויה וכבר עזבנו הכל, אנחנו עדיין לא מסוגלים להגיד שיש לנו תשובות ברורות.

יצרנו לנו מודל כלכלי שאנחנו מאמינים בו, ואנחנו מאמינים ומקווים שנצליח ללמד את הילדים בחינוך ביתי. כן, עזבנו את העבודות, וכן, כנראה שלהיות 24 שעות ביחד זה גם כן לא פיקניק, אבל ברגע שהחלטנו שצריך יותר זמן משפחה והחלטנו שזה אפשרי, פשוט לא הגיוני להמשיך באותו מסלול חיים ולא להיענות לאתגר. חברים ומשפחה, בעיקר לילדים זו באמת הקרבה. אלו הם הויתורים האמיתיים. אנחנו מבינים שאם החלום הזה יחזיק מעמד, לילדים ככל הנראה לא יהיו שורשים והם לא ממש יבינו מה זה אמר 'חברי ילדות'.